משנת ארץ ישראל על משנה אהלות ט׳:ט״ו

15 לדעת גולדברג משנה זו קשורה לקודמתה דרך התוספתא העוסקת בדין כוורת אפוצה ומסיימת: "היתה יושבת על שוליה באויר, טומאה בתוכה ומטמא, הנוגע בה מכל מקום טמא, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אינו טמא אלא כנגד כסויה בלבד. היתה כפויה על פיה, הנוגע בה מכל מקום טמא" פ"י ה"ו, עמ' 607. אם כן, העיקרון של "טומאה כנגד" שנרחיב בו בהמשך המשנה נשנה בדין כוורת. נויסנר מצביע בצדק על כך שכל הפרק הבא עוסק בשאלה זו של "טומאה כנגד", וממילא משנתנו היא פתיחה לדיון זה, ולפי זה התוספתא היא חוליית קישור, אולי מלאכותית, בין חטיבת כוורת לחטיבה העוסקת ב"טומאה כנגד". מן הראוי להצביע גם על דמיון תבניתי בסוף המשנה הבאה. המשפט "היתה גבוהה מן הארץ טפח או כפוייה על פיה טומאה תחתיה בתוכה או על גבה הכל טמא" חוזר במשניות הקודמות ומהווה חוליית קישור סגנונית.

16 ארון – למילה "ארון" שני מובנים, הראשון הוא ארון עץ ששימש לאכסון של כלים ובגדים ומקומו בדרך כלל בבית, והשני הוא ארון הקבורה שמקומו תמיד מחוץ לבית. שהיא רחבה מלמטן וצרה מלמעלן המת בתוכה הנוגע בה – מבחוץ, מלמטן טהור ומלמעלן טמא – העיקרון ההלכתי הוא שהארון עצמו טמא משום שהמת בתוכו, וממילא הנוגע בו מבחוץ טמא טומאת ערב. ההנחה היא שהארון טמא טומאת אוהל. אופייני למשנה שהיא איננה דנה בשאלה איזו טומאה טמא הנוגע בארון. כרגיל המשנה מתמקדת בחידוש החשוב לה ואינה פורשת את כל התמונה, שבדרך כלל היא מורכבת מאבחנות משנה רבות. החידוש במשנה הוא ששטח האוהל תחום טומאת האוהל נקבע לפי שטח הגג. מה שיוצר את האוהל הוא הגג הכיסוי, ולכן כל מה שאיננו תחת הכיסוי אינו טמא. הלכה שונה שנינו לעיל פ"ז מ"ב, ונבררה להלן. קריאת המשנה ופרשנותה זו מחייבת להוסיף שהנוגע בה מלמטה, בשטח שאיננו כנגד כיסוי הארון, טהור. אילו רצתה המשנה לקבוע שכל הנוגע בתחתית טהור שטומאה בוקעת רק למעלה, לא הייתה מדגימה את ההלכה במקרה כזה של ארון טרפזי.

17 רחבה מלמעלן וצרה מלמטן הנוגע בה מכל מקום טמא – אין צריך לומר שטמא למטה, שהוא כנגד הכיסוי, אלא גם אם נוגע למעלה במקום שאיננו כנגד הקרקעית. אם כן מה שקובע את שטח הטומאה הוא הכיסוי. היתה שווה – שקירותיה ישרים, הנוגע בה מכל מקום טמא דברי רבי אליעזר – כל שלוש ההלכות הקודמות הן מבית מדרשו. עד עתה לא עסקה המשנה בגלוי בשאלת דינו של הנוגע בארון מצדדיו. לפי פשט המשנה הצדדים טהורים, שהרי אפילו התחתית אינה טמאה אלא כנגד הכיסוי. שאלה זו נידונה אף היא לעיל פ"ז מ"א, ושם ראינו שרבי יהודה סבור שהנוגע מהצדדים טהור. רבי יהודה מהלך אפוא בשיטתו של רבי אליעזר, רבו המובהק. אבל בתוספתא שם פ"ז הי"ד, עמ' 605 אומר רבי יהודה את דבריו בשם רבי יהושע. אנו התחבטנו האם רבי יהושע סבור שהצדדים טהורים אפילו לאכילת קודשים או להפך, שהם טהורים רק לאכילת פסחים לאחר החורבן כשדרישת הטהרה הייתה מנהג החמרה בלבד, ולא הלכה, וגם רבי יהושע יאסור אכילת תרומה בסוכה הנשענת על צדדי הכותל.

18 במשנתנו עדות נוספת על עמדתו של רבי יהושע: רבי יהושע אומר מטפח ולמטן טהור מטפח ולמעלן טמא – השאלה היא על מה חולק רבי יהושע. האפשרות הפשוטה היא שהוא חולק על הרישא ואומר שהנוגע מהצדדים טהור, אבל אם נגע מהצד בחלק התחתון של הארון הרי זה כאילו נגע למטה. חולשתה של פרשנות זו היא שרבי יהושע חולק בעיקר על ההלכה השלישית של רבי אליעזר, ולמעשה אין הוא דן בנושא העיקרי של המשנה. יתר על כן, דבריו כאן סותרים את דבריו במשנה לעיל, שם קבע שהנוגע מהצדדים טהור. כפי שאמרנו ניתן להסביר ששם בפרק ז מ"א רבי יהושע מודה שטמא לאכילת תרומה, ואזי דבריו כאן הולמים מעט בדוחק את דבריו שם.

19 אפשרות שנייה היא שרבי יהושע חולק על ההלכה השנייה. בדרך כלל הנוגע מהצדדים טהור, אבל בארון טרפזי שבסיסו צר הנוגע מהצדדים נוגע בשטח שתחת האוהל וטמא, ולפי זה בא רבי יהושע להחמיר. הסברנו "הכל טמא" – כל התחתית והכיסוי טמאים. מבחינה מילולית אפשר גם להסביר שגם הצדדים טמאים ורבי יהושע בא להקל שהצדדים טהורים, להוציא את החלק הנמוך של הצד שהוא מתחת לאוהל, ורבי יהודה בפרק ז מהלך בשיטת רבי יהושע ולא בשיטת רבי אליעזר. בתוספתא מופיעה הנמקה לדברי רבי יהושע: "ורבי יהשע אומר מטפח ולמעלה טהור מטפח ולמטה טמא שאין מעלין עולת הגבוה מן הארץ טפח" פ"י ה"ח, עמ' 608-607. נראה שיש לגרוס "שאין מעלין עולות גבוה מן הארץ טפח". רבי יהושע רומז להלכה במסכת זבחים שהמזבח צריך להיות על הארץ ממש ולא גבוה טפח, ברם בהלכה בזבחים לא נזכר כלל גובה טפח. מכל מקום, נראה שכוונתו שכל הגבוה מהארץ עד טפח הוא כקרקעית, ואם נגע שם כאילו נגע מתחת לארון, אבל הנוגע בצדדים במקרה רגיל טהור. הסבר זה קרוב יותר להסבר הראשון שהצענו. רבי יהושע חוזר על עמדה זו גם להלן פי"ב מ"ח.

20 עשויה כמין קמטרא – קמטרא היא מילה יוונית κάμπτρα – kampptra, את האות פ' אין הוגים שמשמעה קופסת עץ. ממילה זו נגזרה הצורה קומטרייא או קובטרייא שמשמעה נגר. לפי העניין היא קופסה שדפנותיה ישרות, והיא דוגמה להלכה השלישית של רבי אליעזר "הייתה שווה...". לכאורה קשה שקודם נקטה המשנה את הכלל ועכשיו היא מפרטת את צורות הכלים, ברם זו דרכה של משנה שלעתים מציעה את הכלל ולפעמים דוגמאות. להלן נעלה ונשלול פרשנות שונה למשנה. הנוגע בה מכל מקום טמא – כמו שפסק רבי אליעזר לעיל. לפי הסברו, כמין גלוסקוס הנוגע בה מכל מקום טהור חוץ ממקום פתיחתה – גלוסקמא היא מילה יוונית γλωσσόκομον – glosokomion שמשמעה ארון או קופסה. המילה התייחדה כנראה לקופסת האבן, המוכרת היטב בממצא הארכאולוגי, שבה מונחות עצמות לאחר ליקוט עצמות.

21 ליקוט עצמות

22 בדורות האחרונים לימי הבית פשט הנוהג, במיוחד בירושלים וסביבותיה, לקבור קבורה ראשונית ארעית בנברכת ראו מועד קטן פ"א מ"ו עד שנאכל הבשר, ולאחר מכן ללקט את העצמות, להניחן בגלוסקמא ולקברן בכוך במערת קבורה. לאחר החורבן הלך ונעלם מנהג זה, אך עדיין אנו שומעים על הוראות הלכה למעשה בענייני ליקוט עצמות עד הדור החמישי לימי האמוראים מחצית המאה הרביעית, כמעשה ההוראה של רבי מנא לרבי הלל דכיפרא ומעשים אחרים. בספרות התנאית והאמוראית מרובים דברי הלכה ומסורות רבות על נוהג זה, כשם שמרובות העדויות על נוהג זה הלכה למעשה ירו', סנהדרין פ"ו ה"י, כג ע"ד. הממצא הארכאולוגי מעיד על דעיכתו של נוהג ליקוט העצמות, אך עדיין היה הנוהג קיים, במיוחד באזור יהודה. מעניין שהשינוי התחולל מבלי שיהא לו הד ברור בספרות חז"ל, וחכמים לא ראו בו הלכה ולא דנו בנושא, זאת אף שבפרטיו של כל נוהג קבורה יש הלכות רבות. נעתיק שני מקורות שבהם מצוי תיאור מלא של סדרי הקבורה. בתלמוד הירושלמי: "בראשונה היו קוברין אותן במהמורות, נתאכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן ברזים" מועד קטן פ"א ה"ה, פ סע"ג; סנהדרין פ"ו הי"ב, כג סע"ד. "רזים" הוא כלי קיבול, והוא הגלוסקמא במקורות מקבילים. ובמסכת שמחות: "אמר רבי אלעזר בן רבי צדוק כך אמר לי אבא בשעת מיתתי בני בתחילה קברני בביקעה ובסוף לקט עצמי ותנם בדולקמא ואל תלקטם בידך. וכן עשיתי לו נכנס יוחנן וליקטן ופירס עליהן אפקריסין ונכנסתי וקרעתי עליהן. ונתתי עליהן ספירין יבישים. כשם שעשה לאביו כך עשיתי לו" פי"ב ה"ט.

23 הגלוסקמא דלוסקמא היא ה"גלוסקוס" של משנתנו, ורבו חילופי הנוסח למילה יוונית זו. הצורה הרווחת של הגלוסקמא היא קופסת אבן מלבנית ולה מכסה גמלוני שראשו מחודד איור 32 כך שששטחו המכסה צר משטח כל הכלי ושוב אין הוא מטמא אלא כנגד הפתח, כלומר המקום שבו אמורים לפתוח את הכלי ואז תצא דרכו הטומאה. ההלכה היא שהטומאה היא כנגד פתח הכלי, והיא מבוססת על כך שלכלי ראש צר מאוד ולכן רק צדו הצר מטמא, אבל החלק הצר קטן מדי ואיננו טפח על טפח ולכן איננו מטמא. המשנה עוסקת אפוא כנראה בגלוסקמא שיש לה פתיחה מסודרת. במקרה זה אין מדובר בטומאת אוהל אלא בכלי הנמצא בחוץ באוויר הפתוח. הטומאה בוקעת מהכלי ומטמאת את מה שעליה, אך היא בוקעת רק נגד הפתח, שהוא רוחבו הצר של מכסה הגלוסקמא. הלכות מעין אלו נידונות בפירוט בפרק הבא.

24 התוספתא שנצטט גם להלן מוסיפה: "הנוגע בשעוה שלה רבי אליעזר מטמא..." פ"י ה"ח, עמ' 607. השעווה סותמת כנראה את הפתח ומתפשטת מעבר לפתח, אבל מכיוון שהיא חלק מהפתח רבי אליעזר מטמא את הנוגע בה.

25 איור מס' 32א. גלוסקמא מאבן ששימשה לקבורה. הגלוסקמא סרקופג של "צדא מלכתא". כהן, קברי המלכים.

26 איור מס' 32ב. סרקופג עם מכסה משולש. אביגד, עיר הקברים.

27 איור 32ג. קבר נברכת פשוט, צילמה י' כהן-ספראי באזור מודיעין.

28 ההלכה במשנתנו בולטת במגמתה המקלה. היא מצמצת מאוד את טומאת האוהל לשטח שתחת הכיסוי בלבד. קשה להבין כיצד זה נקבעה הלכה כה מקלה. זאת ועוד, לעיל שנינו דיון אחר ב"שיפועי אהלים" פ"ז מ"ב. שם מדובר היה בתוך האוהל ונקבע שכל האוהל טמא, גם מה שאיננו כנגד כיסוי גג האוהל. עוד נקבע שם שהנוגע באחורי האוהל טמא, והוא הדין בנוגע באחורי השיפוע, אם כן כפשוטה ההלכה שם חולקת על משנתנו.

29 בפירוש המשניות ובפירושי התלמוד מיעטו הפרשנים בדרך כלל להשתמש בתוספתא, ברם בסדר טהרות ובסדר זרעים, בהיעדר תלמוד בבלי, נעשה שימוש מסיבי יותר בתוספתא. החל בכך הרמב"ם, ובעיקר ר"ש סיריליאו שהביא חלקים מהתוספתא למודעותם של פרשני המשנה. במקרה שאנו עוסקים בו פירשו רבים מהפרשנים את משנתנו לפי התוספתא. נציג את המשנה ואת התוספתא זו מול זו. מבחינה מתודולוגית השוואה זו כמובן אפשרית, וגם אנו משתמשים לא אחת בפרשנות התוספתא למשנה. ברם אנו מטילים ספק אם במקרה זה התוספתא מפרשת את המשנה או מביאה הלכה שונה במקצת.

30 טומאת ארון

31 פירשנו לעיל את המשנה בדרכם של פרשנים, ברם רוב המפרשים פירשו את משנתנו לפי התוספתא רמב"ם, ר"ש, תוספות יום טוב, רע"ב, מלאכת שלמה, הגר"א, הרא"ש, קהתי, נויסנר ואחרים. המדובר אפוא בארון קבורה החצוב בסלע, הנוגע בו מהצדדים נוגע בסלע אם ולכן הנוגע בסלע שאיננו תחת הכיסוי נוגע בסלע שאינו מקבל טומאה קרקע עולם. החידוש ההלכתי במשנה מצומצם, ומשנתנו אינה סותרת את משנת שיפועי אוהלים, שכן שם מדובר ביריעה המקבלת טומאה, ואילו אצלנו בסלע אם. ברם, עם כל ה"פיתוי" ההלכתי קשה לקבל הסבר זה. אם הארון חצוב בסלע ועדיין מחובר לסלע האם, כיצד ניתן לגעת בו מלמטה? יתר על כן, בהמשך מובאת הדוגמה של "עשוי כקמטרא", שהיא בוודאי כלי עץ לפי פירוש המונח ביוונית, ואם כן משנתנו אינה עוסקת דווקא בארון קבורה החצוב בסלע ומחובר אליו.

32 מעתה עלינו לשוב לשיטות הקבורה המוכרות לנו היטב ממאות קברים שנחפרו ושנתגלו בארץ ישראל. הקבורה הרווחת, בימי התנאים, הייתה במערות קבר, ובוודאי לא בארון המוטל דרך קבע בחוץ. מהמאה הראשונה לספירתם מתפשטת שיטת קבורה חילופית, והיא בקברות שוקת. למעשה לפנינו שתי שיטות. האחת חציבת שוקת מלבנית בעומק של מטר בערך ובה מונחת הגופה, והאחרת חציבת מקמר או שניים, מעין כוכי משנה, בדפנות השוקת, ובהם מונחות הגופות. "ארון החקוק בסלע" הוא שוקת מעין זו. אבל בתוספתא לא נאמר שהאדם נגע בו מתחתיו. אדרבה, התוספתא מדברת רק על הנוגע נגד כיסויו, ובכך מדגישה שמי שנגע בסלע האם, כנגד המקמר, איננו טמא, והטומאה בוקעת רק דרך הפתח. ההלכה הראשונה בתוספתא אינה מקבילה כלל להלכה 1 במשנה, אלא היא חלק מהלכה 5 בדבר הנוגע בגלוסקמא, ומדברת על בקיעת הטומאה מקבר סגור.

33 כנגד זה המשנה עוסקת בארון קבורה רגיל מעץ או מאבן, והחומר שהארון עשוי ממנו איננו מרכיב בקביעת ההלכה, כשם שדין קמטרא כדין גלוסקמא. רק צורת הכלי קובעת את ההלכה. לארון רגיל היה מכסה גמלוני צר. קשה לדעת למה התכוונה המשנה, האם רק נגיעה בראש הצד של המכסה מטמאת או שנגיעה בכל המכסה נחשבת לנגיעה בכיסוי. איננו מכירים ארון קבורה שבסיסו צר וראשו רחב, אך ייתכן שהמשנה עוסקת במקרה תאורטי, או בארון עץ רגיל ששימש בדרך כלל לאחזקת חפצים שונים, ובמקרה יש בו גופת אדם.

34 יש מקום לתמוה על כל המפרשים שפירשו שמדובר בהלכה מיוחדת לגבי הנוגע בסלע אם "קרקע עולם". הרי המשנה עוסקת גם בקמטרא שהיא מעץ, ובמשנה הבאה ופרק הבא נקבע שהוא הדין בחבית ובבית רגיל, ואם בתוספתא עסקינן הרי התוספתא גם אומרת בדין כוורת: "מודה רבי אליעזר ורבי שמעון בטומאה תחת הפקוק, טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. היתה יושבת על שוליה באויר, טומאה בתוכה ומטמא הנוגע בה מכל מקום טמא, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אינו טמא אלא כנגד כסויה בלבד" פ"י ה"ו, עמ' 607. אם כן גם בכוורת לפי חכמים הטומאה נגד כיסויה, ורבי אלעזר מודה בטומאה שבוקעת רק נגד הפקק, אם כן אין כאן עניין של קרקע עולם כלל ועיקר.

35 עוד למדנו מהתוספתא שציטטנו שלדעת רבי מאיר טומאה בוקעת גם שלא כנגד הכיסוי, הוא חולק אפוא על משנתנו וסבור כמשנת "שיפועי אהלים". משנתנו, המשנה הבאה והפרק הבא מהלכים כולם בשיטת חכמים המקלה, ומשנת שיפועי אוהלים היא בשיטת רבי מאיר המחמירה יותר. המשנה הבאה, הפרק הבא וחלקים מפרק יא יעסקו בשאלות דומות של הגדרת אוהל. בכולם יש מעין תפיסה הנראית כאילו "משפטית", ומחפשת הגדרה משפטית למושג "גג האוהל". בכך התנאים חורגים מהפירוש הפשוט של המונח. במשמעותה הפרשנית והעקרונית של תפיסה זו נרחיב להלן בפירושנו לפי"א מ"ו.